הזיכרון הקולקטיבי משתמר ומתפתח באמצעות מסורות שנוצרו בעבר, אך הן ממשיכות להתפתח כאשר כל דור מוסיף עליהן את השכבה הייחודית לו, ומפרש אותן על-פי דרכו. המסורות נדרשות על-מנת לשמור את הזיכרון “חי”, לוודא כי אירועי מפתח בעבר לא ייעלמו אל מול ההווה
הצורך הדוחק בשל מיעוט הניצולים, בגישה עדכנית להמשך שיח השואה גם בדורות הבאים, התחדד בהמשך להתבוננות עמוקה באופן הנצחת השואה בארץ ובעולם, קיום קבוצות מיקוד, חוגי בית וראיונות
כינון מסורת חדשה לקריאה שנתית בהגדת שואה ותקומה. מדי שנה, באותו התאריך בישראל ובתפוצות, בדומה לקריאה המשפחתית בהגדת הפסח
מנשר הניצולים אשר הוקרא לראשונה ביד ושם בירושלים ע״י שרידי השואה צבי גיל וראול טייטלבאום, אפריל 2002
קבוצה אקלקטית של ניצולים, דור שני ושלישי, אנשי ציבור ואקדמיה, עורכי דין, פסיכולוגים, אנשי כלכלה, אנשי קולנוע וטלויזיה, פרסום ויחסי ציבור ועוד. עדות לקיומו של מחנה משותף רחב של חרדה לעתיד הזכרון החי, ובמיוחד המשך שיח שואה שנתי גם בדורות הבאים
לראשונה, סיפור שואה ותקומה מובנה, אחיד ובו יודגשו ערך האדם, זכויות הפרט וקבלת האחר. החל מ- 2010 קבוצת אנשים החלה לעבוד יחד, במטרה להבין כיצד משיגים את המטרה – יצירת מסורת חדשה בישראל ובתפוצות