הצורך בגישה עדכנית לעיצוב עתיד מורשת השואה והתקומה התחדד לאחר התבוננות עמוקה באופן הנצחת השואה בארץ ובעולם, ובהתפתחותו במהלך השנים.

בישראל

מדינת ישראל שמה לה למטרה לתעד את מאורעות השואה והגבורה ולשמרם למען העתיד. משאבים רבים הושקעו במימוש מטרה זו באמצעות גופים שונים, בהם אוניברסיטאות, מכוני מחקר ומוסדות פרטיים וממלכתיים. למעלה מ-2.5 מיליוני פריטי זיכרון, ובהם מכתבים, תעודות, תמונות, חפצים, יומנים ועדויות שרדו. הקרן לתיעוד ניצולי השואה מייסודו של הבמאי סטיבן שפילברג אספה עדויות מצולמות של מעל 50 אלף הניצולים שנותרו בחיים באותה שנה (1990), והן מצויות במוזיאון “יד ושם”.

המקורות הכתובים לתיעוד אירועי אותן שנים כוללים מספר רב של ספרי זיכרונות אישיים שכתבו ניצולים. ספרי העדות שיצאו לאור בשפות שונות מהווים מקורות ראשוניים רבי–ערך. כבר בשנת 1944 התפרסם בארץ–ישראל ספר עדות ממקור ראשון לרצח, ואז כונה לראשונה האסון אשר פקד את העם היהודי בשם “שואה”.

ההיסטוריוגרפיה של השואה והגבורה והדרך שבה היא מתעצבת בישראל מתאפיינות בדינאמיות, בהטרוגניות רעיונית ובהתדיינות מתמשכת בין היסטוריונים, חוקרים וניצולים. אחת הסיבות לכך היא הפערים בתפישת האירועים בין ההיסטוריונים והחוקרים לבין עצמם, כמו גם בינם לבין הניצולים, כשהאחרונים נאחזים בזיכרון האישי ובתפישתם הסובייקטיבית את האירועים. עבורם, מה שנחקק בזיכרון הם הדברים שלהם העניקה הנפש את המשמעות הרבה ביותר, ואותם ראוי לשמר.

בעולם

בשני העשורים האחרונים אנו עדים לשינוי אטי ומשמעותי בתפישת אירועי מלחמת העולם השנייה, שבא לידי ביטוי במוזיאונים ברחבי העולם. הנושא מוצג על הציר שבין ייחודיות שואת העם היהודי לבין סוגיות של רצח עם כתופעה אנושית כללית יותר. במוזיאון השואה בוושינגטון למשל, נושאת תערוכת התמיד את השם:

“A Changed World: The continuing Impact of the Holocaust” שם שטומן בחובו שלוש חוליות – עבר, הווה ועתיד, ולא עוד זרקור על העבר בלבד.

ברוח זו, נותן מוזיאון השואה בוושינגטון ביטוי אוניברסלי להקשר של שואת היהודים: כלל קורבנות המשטר הנאצי, צוענים, פולנים, הומוסקסואלים, שבויים וכדומה, זוכים להתייחסות, כמו גם תופעות של רצח עם ברחבי העולם, והתגובות אליהן. רצח עם, אחת הבעיות הסבוכות והדחופות בעולם, מתחולל גם כיום באזורים רבים בעולם. התגובה הציבורית (או היעדרה) לרצח עם ולשלילת זכויות הפרט היא סוגיה רלוונטית, הן בהקשר השואה והן בהקשרים נרחבים יותר של עיצוב העתיד.

השאלות ההיסטוריות הנוגעות לייחודיות שואת היהודים כמו גם לקווי הדמיון לאירועי רצח–עם אחרים, שרירות וקיימות. הדעות חלוקות, ונתמכות בטיעונים משני הצדדים.

האם דומה רצח הארמנים באימפריה העותמאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, להשמדת העם היהודי באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה? האם דומה הרצח השיטתי של יהודים בשואה לגורלם בתקופות אחרות בהיסטוריה (למשל, מסעות הצלב במאה ה-11, גירוש יהודי ספרד ב– 1492, או הפוגרומים ברוסיה במאה ה-20) שבמהלכן נטבחו רבים מהם? האם יש להבחין בין רצח היהודים שתוכנן והוצא לפועל על–ידי הצורר הנאצי, לבין רצח קבוצות אתניות אחרות במדינות אשר נשלטו על ידו באותן שנים? או שמא כל צורות האלימות, שפיכות הדמים והסבל האנושי בתקופת השלטון הנאצי ייחשבו כשואה אחת גדולה אשר שטפה את אירופה ואת העולם בעת ובעונה אחת?

היסטוריונים רבים גורסים כי השואה היא אכן מקרה יוצא דופן, שכן העולם לא חזה לפני כן במסע דומה של השמדה: מסע רצח שיטתי שכלל תכנון מודע וברור, היעדרו של אלמנט רגשי בהחלטה לרצוח את כל היהודים באשר הם, והוצאה קפדנית לפועל. ואמנם, מוסכם בספרות שהשואה הייתה מקרה ייחודי של רדיפה שיטתית והשמדת–עם מאורגנת ברמת המדינה, גרמניה הנאצית ושותפיה בשנים 1933 – 1945.

המגמה העולמית כפי שהיא באה לידי ביטוי במוזיאונים ובארכיונים בעולם, היא לתת מקום, לצד הייחוד גם לקווים המשותפים וללקחים שהאנושות יכולה להפיק מהם. זוהי הפלטפורמה הרעיונית שממנה הם יונקים, ועל פיה הם מעצבים את מסריהם בנושא הזיכרון, ההנצחה וההעברה של הידע לדורות הבאים.לפיכך, על רקע מגמות אלו, ועל מנת להבטיח את שימור מורשת השואה בדורות הבאים, יש להפוך אותה לרלוונטית.