זיכרון קולקטיבי ויצירת מסורת, אז איך זה בעצם עובד?

לוח-השנה שלנו, החוברות הנלמדות בבתי-הספר, רשימת ההשמעה ברדיו, עיצובם הארכיטקטוני של אתרים ממלכתיים, כל אלו ועוד מצפינים בחובם את הזיכרון הקולקטיבי המשותף לכולנו. אי אפשר לגעת בזיכרון הזה, קשה לתאר אותו ועוד יותר מכך קשה להגדיר את גבולותיו, אך הוא מהווה גורם המשפיע באופן עמוק על החיים של כל אחד ואחת מאתנו.

הזיכרון הקולקטיבי מתייחס לאירועי העבר, אך הוא לא מהווה תיאור היסטורי מבחינה זאת שהוא לא מתיימר לספר סיפור אובייקטיבי ומדויק, אלא להדגיש מתוך אירועי העבר את הערכים, העקרונות ותפיסות העולם הנמתחים אל תוך ההווה. כך למשל חג החנוכה אינו כולל בהכרח דין וחשבון היסטורי מדויק על האירועים ביהודה בשנת 164 לפנה”ס, אך הוא בהחלט כולל את האופן בו השתמרו האירועים בזיכרון היהודי לאורך מאות שנים ומספר עקרונות ערכיים: ניצחון הרוח, חשיבותה של החירות, מסירות
הנפש ועוד.

הזיכרון הקולקטיבי בא לידי ביטוי, משתמר ומתפתח באמצעות מסורות. מסורות אלו נוצרו בשלב כלשהו בעבר אך הן ממשיכות להתפתח כאשר כל דור מוסיף עליהן את השכבה הייחודית לו ומפרש אותן על-פי דרכו. למעשה ניתן לומר שהמסורות נדרשות על-מנת לשמור את הזיכרון “חי” ולוודא כי אירועי המפתח של העבר לא ייעלמו אל מול ההווה. כך למשל המקרא וחז”ל המבקשים להדגיש את יציאת מצרים כאירוע מכונן מבחינתו של העם היהודי המחייב התנהגות מוסרית ויחס הוגן לאחר, חיברו אותו למספר רב של טקסים ומסורות: הקידוש בכל שבת, ההגדה והמצות בפסח ועוד.

למרות שההתרשמות הראשונית היא כי המסורות כולן הן בנות מאות אם לא אלפי שנים, הרי שגם בעת המודרנית יצרו לעצמם עמים שונים מסורות חדשות כדי לבטא את עולם הערכים שלהם ותפיסת עולמם. בארצות הברית נוצר חג ההודיה רק לפני כמה מאות שנים, ברוב מדינות העולם נוצרו ימים לאומיים עם מסורות האופייניות להן אחרי מלחמת העולם הראשונה ובישראל נוצרו הצפירות בימי הזיכרון רק לפני כמה עשורים.

בישראל שהיא מדינה צעירה באופן יחסי הממשיכה לקלוט עלייה מכל רחבי העולם עדין מתעצבים רבים מהמסורות ומהטקסים. השאלה כיצד יבוטא הזיכרון הקולקטיבי של השואה והתקומה בשנים הבאות היא שאלת מפתח העומדת לפתחנו. אין תשובה אחת לשאלה הזו, אך ברור כי הדרך לשימור הזיכרון עוברת בקיבועו באמצעות מסורות משותפות.