חברים מייסדים

אוגניה (גנה) רוטר

“כה מעטים היינו, כה עייפים וחלשים, שלא יכולנו מייד לחשוב, שלמעשה היציאה מאבדון היא הניצחון הגדול של עם ישראל במאה ה-20 … הרעיון בוער בנפשי כל זמן שאנו בחיים, כה מעטים נשארנו , כל יום פחות והפתרון הביולוגי עושה את שלו…” ת”א , ינואר 2011

“כמה מילים שהם היו לפיד ברגע של יסוד היוזמה:

אל תשכחו אותנו! עוד מעט יגיע היום של 100 שנה מחיסול יהדות קרקוב (פולין). תעבירו מסר לדורות הבאים, מסר שכו היה חשוב לנו: לא היינו קורבנות “כולנו היינו גיבורים!”: אלה שנרצחו עם ילדיהם על ידיים, אלה שנפלו בקרבות או ביערות ואלה שנשארו מבודדים ובודדים.

המציאות המכוערת, פועלת נגד זיכרון השואה (כמעט 100 שנה) לעומת זיכרון יציאת מצרים (אלפי שנים בלבד).

ת”א 6 פברואר 2015

מיה צינוביץ גולדנברג B.A, M.A, Ph.D.

ילידת העיר חיפה. אמי עליה השלום אירנה הלפרן צינוביץ (2009-1925) נולדה בקרקוב בפולין, וניצולת מחנה פלאשוב. היא ניצלה מהאקציה שבככר ז’יגודה ב-4 ביוני 1942 הודות לחסיד אומות העולם הרוקח תאדאוש פאנקייוויץ’, כאשר התאפשר לה מחבוא בבית המרקחת שלו “מתחת לנשר” (Pod Orlem), המקום היחיד שהיה פעיל בלב הגטו בקרקוב. במשך ארבעה עשורים היא הקדישה חייה להקמת משפחה ולהתנדבות בעיר חיפה. אבי עליו השלום יוסף (יוז’ק) צינוביץ (2007-1916) נולד בפינסק שברוסיה הלבנה. הוא היה פרטיזן אמיץ ונטול מורא, נגן סקסופון ומוזיקאי בנשמתו, אשר הצליח לברוח ממחנה ההשמדה מיידאנק, נתפס ועונה קשות, וחמק ממנו שוב – בהצלחה. אבי עלה לארץ, שירת כקצין בכיר בקבע בחיל רגלים הישראלי, היה שותף פעיל בכור ההיתוך הישראלי, ממקימי הקואופרציה בישראל, ציוני ואיש מפא”י.

בהיותי ילדה ונערה בחיפה, התיוג כבת לניצולי שואה, יצר אצלי ריחוק והדחקה של הנושא, שלא לומר בושה. כל-כך רציתי להיות כמו “האחרים”, בת להורים ישראליים דוברי עברית רהוטה, כאלה חברה’מנים. בבת אחת, מותם של הוריי בהיותי כבר אמא לשלושה ילדים, הציף בי בחוזקה תחושות שלא הייתי מודעת להן קודם, ונבעו בי הצורך והמחויבות לספר, לשתף, וליצור מסר שלא יישכח עבור ילדיי שלי והדורות הבאים. רק לאחר מותם של הוריי אזרתי אומץ ונסעתי עם דורון בעלי לפולין, מסע טעון מאין כמותו, מסע שצרב באופן מוחלט את השואה כחלק ממי שאני ומפועלי עד עצם היום הזה.

מכל הישגיי בחיים ובכלל זה הקמת משפחה, תארים אקדמיים, פעילות ציבורית בכנסת ובממשלה, פעילות עסקית וכן פעילות חברתית התנדבותית ענפה – תחושתי העמוקה כי העיסוק בשואה ובתקומה הוא המגדיר במדויק את הווייתי ואמונתי העמוקה בערך חיי האדם ובקדושתם.

רס”ן דסי (הדסה) פאר דרור

קצינת חינוך בחיל החינוך והנוער. בוגרת תואר שני בלימודי ארץ-ישראל ומידענות, ובעלת תעודת הוראה.

מעבר להיותי דור שלישי לשואה, הנושא ליווה אותי בצמתים מרכזיים בחיי, ודחף אותי לעסוק בתחום במסגרת תפקידיי השונים באזרחות ובצבא, ומול מפקדים וחיילים ביחידות השונות בהן שירתי (בין היתר- כקצינת חינוך אוגדת יהודה ושומרון, וכקצינת חינוך פיקוד המרכז).

לפני כ-15 שנה (1999) הכרתי חברה יקרה, אוגניה (גנה) רוטר, אותה לימדתי מחשבים. גנה, ניצולת שואה, אישה חזקה, חכמה ואצילית, בעלת עוצמות מיוחדות ויכולת נתינה, חוותה את התקופה השחורה בחייה באופן דרמטי. במסגרת החברות רבת השנים בינינו, חשפה אותי גנה לסיפור חייה הקשה והמרגש.

לפני מספר שנים, העלתה גנה יוזמה ייחודית – ליצור הגדת שואה, סיפור שיועבר מדור לדור, שיחשוף את סיפור השואה, ומנגד ידגיש את סיפור הגבורה. גנה ביקשה לחדד את מסר הגבורה והניצחון. מאותו יום התחלנו לקדם את הרעיון, מהלכה למעשה, עד להקמת היוזמה באופן רשמי.

בשל הקרבה האישית ליוזמה, ומעצם היותי אשת חינוך, אני חשה מחויבת לתהליך בכלל ולשלבי החשיפה וההטמעה בקרב בני נוער ומבוגרים כאחד – בפרט. אני מאמינה, שנוכל לקדם ולהטמיע את ההגדה על-מנת שתהפוך לשפה משותפת ומוכרת ותחזק את הזהות ישראלית-יהודית שלנו כעם.

צבי גיל

כמי שנמנה עם היוזמים של הפרויקט “תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה” – לאמור לנושא התקומה, חשוב לי לקדם את המשימה הזאת בכול דרך שהיא, בין היתר בתמיכה ביוזמה של ד”ר מיה גולדברג שקרויה: “משואה לתקומה”. כול יוזמה בכיוון הזה יש בה תזכורת שלניצולי השואה, כ “עופות החול” שעלו מן האפר, ישנה צדודית נוספת – זאת האופטימית, זאת שמקדשת את החיים ושואפת לקיים אותם כחיים ערכיים.

באתי לארץ בגיל 15, לחמתי במלחמת העצמאות למען מדינה יהודית, אבל לא רק, אלא שתהיה לכול הפחות, “אור ליהודים” ושבה ילמדו את לקחי השואה הערכיים והמוסריים. עם זאת בדחף שלי להתערות בחברה הישראלית, בחרתי שלא לעסוק בעבר אלא בעתיד. במשך עשרות שנים עסקתי בתקשורת הן בפועל, תוך מילוי תפקידים בכירים ברשות השידור – רדיו וטלוויזיה, ובמישור האקדמי. תוך כדי כך כתבתי ששה ספרים, חלקם תיעודיים וחלקם עלילתיים.

רעייתי, ניצולת שואה, יהודית גיל (קון) הייתה אדריכלית פנים אשר תכננה בין השאר את חדר הקבינט של ממשלת ישראל. היא נפטרה בגיל 67 מסרטן ריאה. יש לנו שלוש בנות נשואות ועשרה נכדים.

כיום אני עוסק בכתיבה ובהפקות במסגרת עמותת “עופות החול” ששמה לה למטרה לתעד את מעשיהם ואת תרומתם של ניצולי השואה כאן בישראל.

מיכאל (מיכה) חריש

יליד 1936 בעיר טימישוארה שברומניה להוריי יוסף ואסתר הירש ז”ל, אשר הגיעו לטימישוארה מטרנסילבניה. הם נפגשו שם במסגרת פעילות בתנועת הנוער הציונית בריסיה–אביבה. לעובדת מעברם מטרנסילבניה לטימישוארה יש קשר הדוק למעורבות שלי בזיכרון השואה, ולפעילותי האינטנסיבית למען ניצולי השואה בכלל וכן, במיזם החשוב של הגדת השואה והתקומה בפרט. חלק גדול ממשפחת אימי שבטרנסילבניה ,גורשו במאי 1944 ,יחד עם כל יהדות הונגריה דאז לאושוויץ , ואיש מהם לא חזר משם בחיים.

עת עלינו ארצה בשנת 1950 למדתי על כל היקף הזוועה של השואה במלה”ע השניה . אני עצמי נחשפתי לשואה בצורה מאד רגשית ואישית. בתום המלחמה עם שובם של השורדים מהמחנות לאזורי טרנסילבניה , שודרו ברדיו שמות של אלה שנשארו בחיים .אמי, אסתר הירש ז”ל ישבה שעות ליד הרדיו בתקווה לשמוע שם משמות בני משפחתה הקרובים ביותר. אני ישבתי איתה לא מעט באותם ימים, וספגתי את התקווה שלה: אך היא לא שמעה אף שם אחד. איש מהמשפחה לא חזר.

נבחרתי לכנסת בשנת 1973 מטעם מפלגת העבודה -המערך- ושירתתי בכנסת במשך 23 שנה, במגוון של תפקידים בכנסת ובממשלה . בכנסת ה -13 כהנתי כשר התעשייה והמסחר בממשלת יצחק רבין ושמעון פרס (1992 – 1996) . כהנתי כמזכ”ל מפלגת העבודה (ויו”ר מטה הבחירות ) בשנים 1989 עד 1992. משנת 2012 אני מכהן כיו”ר החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה . כמו כן אני מכהן כיו”ר א.מ.י.ר. (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל ) מאז שנת 2007 , ארגון העוסק בהנצחת

ההיסטוריה והמורשת של יהדות רומניה ובכלל זה בשואת יהדות רומניה , בה נרצחו בשואה כ – 430000 יהודים , כמחצית מיהודי רומניה.

ד”ר גילה מצליח ליברמן

היוזמה של הגדת השואה והתקומה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמי, והיה זה אך טבעי מבחינתי להירתם לעשייה מבורכת וחשובה זו.

נושא השואה והטמעתו בקרב ילדים ונוער, הפך לאחד ממוקדי פעילותי בשנים האחרונות. הדעת איננה מסוגלת לתפוס את האכזריות הצרופה שאפיינה את התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות, והלב ממאן להינחם ולשכוח. לצד הנרטיב אשר מקנה משמעות אנושית ולאומית לאירועים היסטוריים, חשוב לדעתי להפגיש את הדור הצעיר עם יצר ההישרדות, עם השמירה על צלם אנוש ועם התקומה. אלה מזמנים דיון על ערך הזיכרון ועל ערכים הומניים ואוניברסליים בשיח בין בני אדם למען חברה טובה יותר.

אני מציגה תפיסה זו בכנסים בינלאומיים בארץ ובעולם, עוסקת במחקר בתחום, ובנוסף חברה באגודה ישראלית-פולנית לבריאות הנפש ולמורשת השואה אשר מקדמת את השיח בנושא. בתפקידי כפסיכולוגית, אני משמשת כנציגת שפ”י (שירות הפסיכולוגי ייעוצי) בוועדה של משרד החינוך לעיצוב התכנית החינוכית “בשבילי הזיכרון”. חשיבות נושא השואה וההנחה שאפשר וחשוב להציגו בצורה מבוקרת כבר בגיל הצעיר הובילו אותי לכתיבת הסיפור “חיבוק של אהבה” ולכתיבת מדריך לַמְּסַפֵּר, אשר ראו אור לאחרונה ומיועדים לשמש אמצעי עזר בעת חשיפת הנושא בפני ילדים צעירים.

“אנחנו נכנעים לאשליה שילד עשוי להסתפק זמן רב בראיית עולם מלאכית, שם הכול פשוט ומלא תבונת לב, שיעלה בידינו להסתיר מפניו בורות, חולשה, ניגודים, את תבוסותינו ונפילותינו.” יאנוש קורצ’אק

אילנה שרון

פעילה מזה שלושים שנים בתחום הקולנוע הישראלי. תחקירנית, מפיקה והמנכ״לית המייסדת של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה , ומפיקת תחרות פרסי אופיר במשך
27 שנים.

לאחרונה פרשה מהאקדמיה וכיום, יו״ר הקרן לעידוד הסרט הישראלי מיסודה של התאחדות ענף הקולנוע.

אמיר גדות

כבן לניצולי שואה שיהדותם קבעה את גורלם, חיפשתי דרכים נוספות לממש את הציווי של הוריי אשר שרדו את שבעת מדורי התופת, ולהנציח את ניצחונם האישי – בדומה ליתר הניצולים – ניצחון הרוח.

אנחנו חיים את החיים קדימה ומבינים אותם אחורה, וככל שבגרתי היטבתי להבין את ששמעתי בילדותי ואת הציווי שקיבלנו מהורינו. זו הסיבה להצטרפותי ליוזמה של “הגדת השואה והתקומה”.

ארי דוידוביץ’

כיוצר קולנוע דוקומנטרי, לא אחת אני נחשף לשיכחה גדולה של מאורעות ואנשים. לעיתים בכוונה תחילה, תוך השקעת אנרגיה של הכחשה, מחיקה והתעלמות. לעיתים, בשל חלוף הזמן והדורות, באופן טבעי הולך ותופס סדר יום חדש את מקומה של המורשת. כבן להורים שניצלו מן התופת ואיבדו את יקיריהם, אני חרד לכך שהשואה, שהייתה לה השפעה מכרעת על משפחתי ועליי, תיפול בדורות הבאים לתהום השכחה. אסור להרשות לזה לקרות.

לפי תפיסתי, את מורשת השואה והתקומה צריך להנחיל בעבודה שיטתית ומעמיקה, תוף שימוש בערוצים ובטכניקות שמתאימות לבני דורנו ולבני הדורות הבאים. לעיצוב ערוצי גישה עכשוויים, אני שמח לרתום לטובת היוזמה את המומחיות שלי בקולנוע, בתקשורת ובניו מדיה.

מוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית ובוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. עומד כיום בראש מיזם ״היפרמדיה״ ליצירת תכני מקור. משמש כמפיק ומנהל אמנותי של ״דוקו צ׳אלנג׳ ישראל״ – חממה ליצירת סרטי דוקו, ועורך ראשי של ״יוצרים ברשת״ – כנס חדשנות ותחרות שנתית ליצירת תכני מקור לדיגיטל. בין סרטיי: “מחכים לגודיק”, “אלוף העולם שלי”, ״ציפור בחדר״ ו״סרטלק״ (בהפקה) שיביא למסך את סיפורם של הוריי.

ענבל גוטמן

גדלתי במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. תמונות ילדות שלי מערב יום השואה מגיעות מהמתנ”ס הקהילתי, שבמרכזו מעין אודיטוריום קטן ופתוח שבו נערך מדי שנה טקס צנוע לציון יום השואה. חזן היישוב (שיימי שמו) היה מתפלל בקול את תפילת “אל מלא רחמים” בעוד קובץ המתייחדים שכלל את כל שכבות הגילים היה מעתיק נשימתו עד לתום התפילה, מחסיר פעימה עם כל מילה, בוכה יחד איתו בכל צליל שבקע מגרונו.

כבר כילדה הבנתי שמשהו חשוב מאוד קורה בזמן הזה בכל שנה, במתנ”ס הקהילתי שלנו.

לפני מספר שנים חברתי כמתנדבת פעילה למען מיצוי זכויות ניצלוי שואה. בכל פעם שהאזנתי לסיפורים המצמררים להם נחשפתי, התחזקה בי ההבנה שסיפורים אלו, סיפורי השואה והגבורה, חייבים להיות מדוברים ומסופרים גם בדורות הבאים. המחשבה שבעוד עשרות שנים עניין זה יכול להישכח מדורות הצעירים שלנו היא בלתי נתפסת.

במסגרת פעילות התנדבות זאת התגלגלה אליי יוזמה: הגדת השואה. לא קל לקום בוקר אחד וליצור מסורת שתשמר כל כך הרבה סיפורים, אנשים וטעמים, אך אני רואה בה חובה ולא זכות, לשמר ולייצר מסורת, לקבע את זיכרון השואה והגבורה.

יענקל’ה (יעקב) זיני

משפחתי עלתה ממרוקו בשנת 1951. נולדתי בשנת 1955 וגדלתי בעיר חדרה, בשכונת גבעת אולגה שלחוף הים התיכון. שנות ילדותי עברו עליי ברחוב “שיבת ציון” בעיר. מקבץ דיור פשוט, צפוף וחם, שבו גרו עולים מכל העולם, “קיבוץ גלויות” אמיתי.

בילדותי נחשפתי לשכנים ניצולי שואה חשוכי ילדים (עם מספר מקועקע על היד), בעלי קיוסק קטן בקרן הרחוב הצמוד לבית הוריי. כילד קטן ביליתי שעות בביתם ובקיוסק ונחשפתי אך מעט לסיפורים על התלאות שעברו באירופה. היום אני מבין שהם לא היו שונים מאחרים, הם פשוט לא סיפרו על מה קורותיהם “שם”.

בני הזוג אהבו וחיבקו אותי כאילו הייתי בנם – נולדתי בשם יעקב הם שנתנו לי את השם יענקל’ה שאותו אני נושא בגאווה עד היום.

הגדת השואה והירתמותי לעמותה להוצאתה לפועל נוצרו מתוך הרצון העז לספר על גבורתם של אלו ששרדו והגיעו לבנות בארץ ישראל את מדינתנו. למי שנחשף לסיפורי השואה ברור שאלו ברובם המכריע היו סיפורי גבורה של הישרדות, תמיכה ועזרה הדדית, שהן בעיניי תמצית היהדות !

אני משוכנע שרק אם נהפוך את הגדת השואה ליום “חג” לאומי השואה לא תישכח.

יעל ברנע גבעוני

מעצבת גראפית ומאיירת, מרצה לעיצוב

תומר גולדנברג

מהנדס בשנות ה-20 המאוחרות, גר בת”א, וקשור אישית לשואה מכיוונים שונים. סבי וסבתותיי חוו את הזוועות של התקופה בדרך כזו או אחרת: האחת ברחה וחצתה את אירופה תוך שאיבדה כמעט הכול, האחרת הוחבאה בגבורה רבה ע”י פולני שלימים קיבל את אות חסיד אומות העולם, וסבא נוסף לחם בתעוזה בשורות הפרטיזנים. עם שורשים כה עמוקים במשפחה לתקופת המלחמה, מן הסתם לוותה ילדותי בסיפורים רבים על מאורעות התקופה, מה גם שגדלתי בישראל, שבה השואה מדוברת ומסופרת באופן שוטף, והמפגשים עם הניצולים שכיחים למדי. עם זאת, מתוך כל אותם ניצולים שעדיין בחיים, רק חלק מזערי מעז להעיד על חוויותיהם של האובדן, הטרור, והגבורה, וזו עבורי, המהות האמיתית של מיזם זה. אנו קרבים לתקופה בה ילדים צעירים בבתי הספר לא יוכלו להקשיב לסיפורים מפי הניצולים עצמם; לתקופה בה ילדים לא יוכלו לראיין את הסבא והסבתא על קיום הגטו, ועל המספרים שנחקקו על זרועותיהם.

הדור שלי, כנראה אחד הדורות האחרונים שיוכל לעכל באמת, ולדמיין את הזוועות והגבורה דרך הסתכלות בעיניהם של אלו, שדרך עיניהם שלהם חוו את השואה. עם חוסר בלתי נמנע זה של חיבור לניצולים בעוד מספר שנים, ראוי שנתווה דרך שתשמר את הסיפורים ואת ההיסטוריה, באופן שבו הדורות הבאים יוכלו גם הם לדמיין, לזכור, ולהעביר הלאה.

נוי גולדנברג

אני כלכלן בהשכלתי ועוסק בייעוץ פיננסי. נולדתי בישראל ועברתי לקנדה כשהייתי בן 9. למדתי בבית ספר יהודי עד כתה י”ב. נושא השואה תמיד היה חלק גדול מחיי, בבית הספר, בבית, ובכלל. שלושה מתוך ארבעה מהסבים והסבתות שלי היו ניצולי שואה מפולין. גדלתי ושמעתי את הסיפורים שלהם מגיל צעיר. לעתים שמעתי את הסיפורים מהם ולפעמים מההורים שלי. למשל, בדומה לסבא שלי יוסף צינוביץ ז”ל גם אני עוסק במוזיקה, (פסנתרן, מלחין, מעבד), ולמדתי שהוא שרד את מחנה המוות מיידאנק גם בזכות הסקסופון שלו וכישרונו הרב. זו דוגמה לקשר החזק שלי לנושא השואה כולו.

להיות דור שלישי של ניצולי שואה למעשה מגדיר שהדור שלי הוא האחרון להכיר, לראות ולשמוע את קולם של הניצולים. באופן מיידי זה מעמיד את נושא הזיכרון בחשיבות גבוהה. אני סבור שצריך לשמור על כך שיהיו מקורות מידע אותנטיים של שימור זכר השואה. לכן, ההצטרפות ליוזמה זו היא טבעית עבורי. יום זיכרון של סיפור שואה נחוץ כמו סיפור יציאת מצרים בפסח – אירוע גדול וקשה שהעם היהודי עבר, ויחד עם זאת מדגיש כמה יש לנו לכולנו כוח לשרוד ולהמשיך ולהתפתח.